פסק-דין בתיק ת"א 6850-06

רקע כללי

1.      ביום 06/03/2000, עת שיחקה התובעת 1 (להלן: "התובעת") עם ילדי הנתבעים,  בחצר ביתם, הותקפה ע"י כלב שבבעלות הנתבעים. אין חולק בין הצדדים כי הכלב, שהיה מסוג אמסטף, נשך את התובעת  באוזנה הימנית ותלש אותה ממקומה, כל זאת בהיותה   בת 9 שנים.

2.      טענת ההגנה היחידה אשר בפי הנתבעים בעניין החבות היא שהתובעת התגרתה בכלב.

טענות הצדדים

3.      התובעים טוענים כי הנתבעים החזיקו בכלב מסוכן, מסוג אמסטף, ולא דאגו לקשירתו כהלכה פן יתקוף אחרים, וכן לא דאגו לתנאי החזקה ראויים. אילו דאגו הנתבעים לכך לא הייתה התובעת ניזוקה בצורה קשה. עוד מוספיה התובעת, כי אין הנתבעים חוסים תחת כנפי ההגנות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), הואיל ולא דבק במעשיה פגם המקים הגנה לנתבעים.

4.      מאידך טוענים הנתבעים, כי התובעת התגרתה בכלב עת שסימנה לו בלעג בשתי ידיה. מעשיה של התובעת, מקים לנתבעים הגנה הפוטרת אותם לחלוטין מהאחריות בגין התקיפה, לפי סעיף 41ב(1) לפקודה. עוד מוסיפים הנתבעים, כי שומה היה על התובעת לפעול להקטנת נזקיה, במיוחד כשהיא זכאית לכיסוי כל הוצאותיה הרפואיות. אולם התובעת בחרה לנוסע לחו"ל לשם ביצוע הניתוחים במקום בארץ,ולא עשתה די להקטנת נזקיה.

דיון והכרעה בשאלת החבות:

5.      ביום 15.11.2010 שמעתי עדותיות הצדדים כאשר העידו לפני התובעים, הנתבעים ובתם של הנתבעים גב' לונה אספניולי.

6.      אקדים ואציין כי כנגד נתבע מס' 2 הוגש כתב אישום בעקבות המקרה והוא הורשע על פי הודאתו כך שעצם האירוע אינו מוכחש.

7.      אוסיף עוד כי הנטל להוכחת קיום ההגנה רובץ על שכמם של הנתבעים.

8.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני מוצא לנכון לקבוע כי התאונה אירעה כגרסת התובעים קרי שהכלב נשך את התובעת ללא שהייתה כל התגרות מצידה.

9.      לעניין הנסיבות עדות התובעת וגב' לונה הן העדויות הרלוונטיות שכן יתר העדים שהעידו לפני לא ראו את הנשיכה עצמה ומה שקדם לה.

10.   בהקשר זה הנני מעדיף את גרסת התובעים על פני הגרסה שנמסרה  מפי הנתבעים. להלן אפרט את נימוקי לכך.

11.  בטרם אכנס לניתוח עדויות העדים אציין מושכלות יסוד בהערכת עדויות ומהימנותן. סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור " ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". ודוק, מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599).

12.  התובעת  עשתה עלי רושם מהימן ותוכן עדותה היה אמין. התובעת הדגישה לפני את פחדה מכלבים, בכתב תביעתה, בתצהיריה וכן בעדותה בביהמ"ש. בנוסף לכך, התובעת הדגישה כי בכל פעם שבה שיחקה עם ילדי הנתבעים הייתה מבררת עם גב' לונה אם הכלב אכן נמצא ואם הוא קשור. לא זו בלבד, התובעת תיארה את החשש והפחד שלה מכלבים עת שציינה בעדותה כי באותו יום :" לפני שנכנסתי לביתה (ביתה של לונה, א.כ) שאלתי אם הכלב קשור או בבית כי אני מפחדת, אף פעם לא התקרבתי לכלב ותמיד שאלתי אם הוא קשור"(ראו ע' 23, ש' 24-25). עוד הוסיפה: " הלכתי ואני זוכרת שהייתי עם הגב לכלב והוא לא הפסיק לנבוח"(ראו ע' 23 ש' 31-32). לשאלת ב"כ הנתבעים, על מיקומה בעת קרות התאונה היא ענתה: " בדיוק שהייתי עם הגב אל הכלב, שמעתי ריצה כלשהיא ולא הבנתי מה זה, רק אחרי המקרה הבנתי שזה היה הכלב.." (ראו ע' 24 ש' 4-5).

13.  בעודה מתארת התובעת את פחדה מהכלבים ניתן היה לחוש בפחד זה מעל דוכן העדים.  הסתירות עליהן הצביע בא כח הנתבעים בסיכומיו לאו סתירות הן. מדובר בסתירות בעניינים שוליים אשר אינן יורדות לשורשו של עניין.

14.  גב' לונה העידה לפני כי הכלב הספציפי היה כלב שבדרך כלל נובח (עמ' 30 ש' 4) דבר המשתלב היטב עם עדות התובעת. עדותה של גב' לונה נגבתה כאשר הנתבעים היו נוכחים דבר הפוגע במהימנות תצהירה (עמ' 30 ש' 9 - 8). גב' לונה ענתה לשאלה אם מדובר בכלב מסוכן בשלילה (עמ' 30 ש' 26) וכנשאלה שוב אמרה אולי (שם ש' 28) זאת בניגוד לעדות אביה כי מדובר בכלב מסוכן. עדות זו של גב' לונה נועדה להמעיט ממסוכנתו של הכלב, על אף שמדובר בכלב מסוכן זאת על מנת לסייע לנתבעים ולכן אינני נותן אימון בעדותה.

15.  המדובר בעדה אינטרסנטית אשר מבקשת לסייע לנתבעים ולכן יש להתייחס לעדותה בזהירות.

16.  הנתבעים לא מצאו לנכון להביא לעדות את בנם מנסור שהשתתף במשחק עם התובעת ולונא ולכן הדבר עומד בעוכריהם.